יש זמנים בהם הדרכים נסגרות בפנינו, ובמקום להתקדם, אנחנו מתחפרים עמוק יותר, הנטייה היא להמשיך להתעקש, כי היתה שם הבטחה בתחילת הדרך, ואנחנו מסרבים לראות שמשהו השתנה ואותן פעולות שעשינו לא מובילות לשום מקום.
כשאנחנו צועדים בדרכים הנכונות לנו, אלה שבהן אנחנו מגשימים את הייעודים הגבוהים שלנו, יש תחושה שהדרכים נפרסות לפנינו, הן קלות, פשוטות ומזמינות. מישהו שם למעלה מעודד אנשים שהולכים בעקבות החלומות שלהם, ומאיר בפניהם את המדרגה הבאה. מפזר מתנות בצידי הדרך, בכדי לפרגן על האומץ והאמונה.
אבל…
לפעמים בנתיבי החיים, דרכים שהיו פתוחות וסלולות בתחילתן, מובילות למבוי סתום, לערימת סלעים שלא ניתן לחצות. ואז – כלום לא נראה פשוט עוד.
התחושה היא שאנחנו עושים בדיוק אותם דברים כמו קודם, ובכל זאת, לא מתקדמים לשום מקום, והתוצאות המיוחלות מבוששות להגיע.
וכשהדרך חסומה זמן רב מדי, ההתרגשות וחדוות היצירה דועכים – ובמקומם מזדחלים תסכול וייאוש. אנחנו חוזרים על אותן פעולות סיזיפיות, מנסים להזיז סלע אחד – ואחר נופל תחתיו.
במצב הזה, יש שתי אפשרויות. הראשונה: להמשיך באותה דרך, אבל לבחור בה מחדש. להבין שהדרך נחסמה כי אנחנו צועדים בה זמן רב מידי מבלי להתחדש. יצאנו אליה כי היתה בה הבטחה, כי היא קראה לנו, אבל תוך כדי תנועה שכחנו להתבונן, ולהתאים את עצמנו לתוואי המשתנה. ההבנה הזו מבקשת להגדיר מחדש מטרות, להיזכר למה יצאנו לדרך הזו, ולבדוק אם אנחנו עדיין בוחרים בה שוב. רק אז ניצתת אש היצירה, שמאפשרת להתלהב שוב מהדרכים, ונותנת בנו כוחות מחודשים להזיז סלעים שבשלב הייאוש כבר נראו בלתי אפשריים.
האפשרות השנייה, היא להבין שאם הדרך חסומה זמן רב מדי, אולי הגיע הזמן לעזוב. כי כמה פעמים אפשר להיתקל באותו קיר אבנים, מבלי להסב את הראש ולראות שבצד השני יש דרך אחרת, שאין בה כל מכשול.
הלוואי שהייתה נוסחה מתמטית ברורה שמכוונת לאחת האפשרויות.
משהו כמו X סירובים, כפול Y יחידות זמן שעברו ללא תנועה קדימה, שווה – לעזוב ולהמשיך הלאה לדרך חדשה… כי תמיד במצבים של חוסר אונים מול חוסר ודאות יש צורך בנוסחה ודאית וידועה שאפשר לפעול לפיה.
ואין כזו נוסחה, ולא תהיה לעולם, כי ב"מדעי דרכי החיים", הנוסחאות משתנות מאדם לאדם, מרגע לרגע ומפרויקט לפרויקט, ורק בדיעבד – אפשר לדעת מה נכון היה לעשות.
לעיתים, לאחר שנים של השקעה סיזיפית, תגיע הצלחה ענקית שנראה שכמו קרתה בין-לילה. אז יש תחושת סיפוק עצומה, בשל העובדה שידענו להתגבר על מכשולים, מבלי להישבר, והגענו לעוד פסגה במסעות החיים. ולעיתים, כשמעזים לוותר ולהמשיך הלאה לדרכים אחרות, אפשר לראות עד כמה היינו תקועים, זמן רב מדי, במקום הלא נכון. ובכל הזמן הזה, משהו חדש וטוב, הרבה יותר טוב, חיכה בסבלנות שנסכים לשחרר את הישן, ולצעוד לכיוון החדש.
העניין עם חוכמת הבדיעבד- שהיא אף פעם לא מועילה בזמן הווה. דרכי עבר שהיה נכון לנטוש מוקדם יותר, ודרכי עבר שהיה נכון להמשיך להתעקש בהן – אינן דומות בכלום לדרך העכשווית, שכזו מעולם לא הייתה.
מבין שתי הבחירות המאתגרות, לרוב אנשים בוחרים בדרך שלישית, שהיא הגרועה מכולן: להמשיך להתחפר בדיוק באותו מקום, לעשות בדיוק אותן פעולות, שלא צלחו, ולקוות לתוצאות שונות. זה לא יקרה. כשאנחנו ממשיכים לשאול למה זה לא מצליח, ולהסביר לאחרים ולעצמנו שאנחנו רוצים, אבל זה בלתי אפשרי/לא מסתדר, אנחנו נשארים בדיוק באותה נקודה, ורק מתרצים לעצמנו אותה.
הברירה היא להפסיק לשאול למה לא, אלא – איך כן. כשאנחנו עם שאלה פתוחה שכזו, הלא מודע שלנו, שמדויק הרבה יותר מכל נוסחה מתמטית, יכוון אותנו לטוב ביותר עבורנו.
